הערה: זהו תקציר האירועים אשר עברו עלי החל מ-1 בספטמבר 1939 ועד חמישי
למאי 1945, אירועים שהשאירו בי צלקות שלא יגלידו לעולם, אולי אפילו עיצבו את אופיי ומהווים נר
לרגלי לכל
אשר אפנה וכל
החלטה שקיבלתי בחיי עד עצם היום הזה ועד כמה שזה יהיה תלוי בי - גם בעתיד.
אלי בר-לוי הלך לעולמו ב - 10 לספטמבר 2009. יהי זכרו ברוך.
להלן דברי ההספד שנשא בנו משה בהלוויה:
ימים ספורים לפני מותו ביקש אבא שאקרא לפניכם בלוויתו את הפסקה האחרונה מסיפור קצר מאת אחד הסופרים האהובים עליו, צוואת שלום עליכם.
"שאלתי האחרונה מהבאים, אחרי ובקשתי מבני (ובתי): לשמור מכל משמר את האם, לפאר את ימי זקנתה, להמתיק את חייה המרים, לרפא את מחץ לבה השבור, לא לבכות אחרי, אך להפך – להזכיר את שמי מתוך שמחה, והעיקר – לחיות בשלום איש עם אחיו, לא לנטור שנאה זה לזה, לעזור איש את אחיו בשעת הדחק, לזכור לפעמים את בני המשפחה, לרחם את העני, ובימי טובה לשלם את חובותיי, אם יהיו כאלה אחרי. בני (ובתי)! יכבד ביניכם שמי היהודי, אשר רבות עמלתי בו, ואלוהי השמים יהי בעזרכם. אמן."
אבי, אלי, הסתכל למוות בעיניים פעמים רבות במשך 83 שנות חייו. כבר בגיל 13 הוא, יחד עם כל יהדות אירופה הושלך לתוך הפרק האפל ביותר בהיסטוריה שלנו כעם, ושל המין האנושי כולו: מלחמת העולם השניה, ושואת העם היהודי בידי הרייך השלישי ותומכיו. אבי היה בר תושייה, וללא ספק בר מזל לשרוד את מכונת הטבח הנאצית, דרך גטו לודז', מחנות ריכוז ובתוכם אושוויץ בירקנאו, צעדות מוות, עינויים פיזיים ופסיכולוגיים. הוא לבד נותר בחיים מתוך משפחה מורחבת של כ-120 נפשות. אף אחד אחר לא שרד. עוד לא בן 20 הוא מצא עצמו במחנה עקורים באיטליה, שם פגש, הכיר והתאהב באמי בלומה. כנגד כל הסיכויים הם קראו תגר על המוות וניסו להעפיל לארץ ללא רשות הממשל הבריטי, בספינה רעועה, בים סוער. אחרי מספר חדשים במחנה הסגר בקפריסין אבא קיבל אישור להגר לישראל, ואמא הצטרפה אליו אחרי זמן קצר. אבא התגייס להגנה ביום בו דרכו רגליו על אדמת ארץ זאת, ומיד עם ייסודו של צה"ל הוא הפך לחייל מן השורה. הוא חירף נפשו במספר זירות במשך מלחמת העצמאות, והתגאה בצלקות שעטרו את גופו מפציעות שסבל.
לקראת שלהי חייו אבא שוב מצא את עצמו נאבק כדי להישאר בחיים. עם שני ניתוחי לב פתוח ועוד בעיות רפואיות שהזמן הצועד קדימה ללא הרף עושה ליותר ויותר קשות לפתרון. לכל אורך הדרך אבא נשא במאבק זה בעוז וגבורה. זה נגד את טבעו להתלונן. הוא התלוצץ במצבים הקשים ביותר. אפילו בשבועות האחרונים לחייו, כשהוא ידע בעליל מה מצבו ומה צופן העתיד הוא עוד מצא את הכוח הרוחני להתחכם איתנו ועם הסגל הרפואי בבית החולים מאיר כפר סבא.
קצת כמו שלום עליכם, אבל אני חייב להדגיש שאת הפסקה שקראתי זה עתה ראיתי רק אחרי שכבר ידעתי פחות או יותר מה אני רוצה לומר היום, אני אזכור את אבא לא בצער, אלא בשמחה. אני רוצה ומקווה שאנחנו כמשפחה ואפילו כעם נחגוג את חייו, את נצחונו כנגד שנאה ורשע, את הערכים שהוא ובני דורו הורישו לנו כאינדיבידואלים וכעם. אזכור איש ישר, צנוע, מלא באהבה ואהוד על כל זולתו. איש שעבר שבעה מדורי גיהינום ויצא מהם עם חיוך של הפנים.
אני אומר היום: שלום אבא. גיבור שלי.
|
