צבי קופלוביץ

יליד 1924 .
בנם של דוד ואסתר מלכה קופלוביץ, הצעיר מתוך שבעת ילדיהם.
האב: דוד קופלביץ יליד 1878 בנם של הירש וחיה קופלוביץ. לפני המלחמה היה בעל בית חרושת למוצרי נייר ברחוב ז'ידובסקה. בבעלות המשפחה היו גם חנויות לממכר מוצרי נייר ברחוב קילינסקיגו ונובומייסקה. האב ניהל את העסקים, וכל הבנים עבדו איתו. הבית היה דתי מסורתי. לדוד קופלוביץ הייתה בביתו ספריה עשירה באידיש, גרמנית, פולנית ועברית. נפטר בגטו לודז' ב- 1942.
האם: אסתר מלכה נולדה ב- 1880 בשידלובצה , בתם של מרדכי וצביה אנילביץ. נפטרה בגטו לודז' בכ"ג באב תש"ב – 1942. בני הזוג התגוררו ברחוב ז'ידובסקה 8 בלודז'.


ההורים - דוד ואסתר מלכה קופלוביץ	צבי קופלוביץ מוסר עדות ביד ושם. ברקע - תמונת הוריו	תמונות ההורים והמשפחה באלבום


לזכרון נשמת...	ההורים ביום חתונתם

האחים והאחות:

1. אברהם פינחס (פינצ'ו) יליד 1900 התגורר בשידלובצה. היה נשוי ללאה גיטל לבית רוזנצוייג. היה סוחר. לבני הזוג היו 3 ילדים: חיה – ילידת 1922, חיים – יליד 1929 ואליעזר יצחק, יליד 1932.

2. שמחה בינם – יליד 1910, סוחר, התגורר בתומשוב. היה נשוי לליבה לבית פרנץ. בתקופת המלחמה התגוררו בגטו לודז'. שמחה בינם נפטר בגטו בכ"ג אב, תש"ב – 1942 .

3. יצחק נחמן מנהל חשבונות, יליד 1916 היה נשוי לפסה לבית אנילביץ. היה להם ילד אחד, והם התגוררו בשידלובצה

4. אלישבע יוכבד (שבע'לה) פרנקל לבית קופלוביץ, ילידת 1918 התגוררה עם משפחתה בפודמניצה. היתה נשואה לאברהם בינימין (ביניש) פרנקל יליד 1910, בן יעקב ומלה. לזוג הייתה ילדה בת 5. הם נספו באוושויץ ב- 1944.

5-6. האחות הנשואה רחל ויטורז והאחות הנשואה מרים פיילטוביץ - שתיהן עלו לארץ ישראל ב-1935.
צבי החל את לימודיןו בבית ספר עממי, ולמד גם בחדר.

ביתה של משפחת קופלוביץ היה בתחום הגטו, ועם פרוץ המלחמה הצטרפה לדירתם משפחה נוספת., ככה שהצפיפות הייתה גדולה.
צבי קיבל עבודה בכריית קברים העבודה הייתה קשה כי האדמה הייתה קפואה מהכפור, והיו לעובדים רק מקושים אח"כ מצא עבודה במפעל נייר. תחילה עבד כפועל פשוט, ואח"כ התקדם והפך למחסנאי. במחסן הייתה הקפדה גדולה על ספירת המלאי. הכל היה מרוכז במחסן. מפעם לפעם הייתה גם ביקורת על המלאי בתור מחסנאי קיבל מנת אוכל נוספת. זו הייתה עזרה להורים המבוגרים שלא יכלו לצאת לעבודה. האב היה חולה אסתמה.
צבי קופלוביץ מספר: "בשנת 1941, הורי ע"ה קיבלו צו התייצבות לטרנספורט לכיוון בלתי ידוע. (בדיעבד ידוע שנשלחו למשרפות). במקרה, ביום ההתייצבות שלהם, הנס ביבוב, ראש מינהל הגטו ביקר במפעל בו אני עבדתי כמחסנאי - Papier Resort - שעבדו בו כ- 1400 איש. מבלי לחשוב על הסכנה, אני העזתי, וניגשתי אליו, וביקשתי שיצרפו אותי למישלוח עם הורי. ביבוב הסתכל עלי ואמר: "מה לי ולזה?" בסופו של דבר אחרי שהוא וקציניו המלווים עזבו, נקראתי למשרד המנהלים, חטפתי "שטיפה" על מה שעשיתי, אך כנראה שהוא המליץ בפניהם בעדי, ככה שנשלח מכתב אל זקן היהודים רומקובסקי בשם ביבוב לשחרר את הורי מהטרנספורט. הם נשארו בגטו, ומתו ברעב ב-1942 וזכו להגיע לקבר ישראל. אחרי 50 שנה הקמתי מצבה לאבי ז"ל. את קבר אמי לא הצלחתי לאתר עד היום הזה."


המצבה לזכר אביו של צבי קופלוביץ - ר' דוד בר צבי קופלוביץ ז"ל

צבי קופלוביץ ובני משפחתו בתפילה ליד קבר האב דוד קופלוביץ ז"ל בלודז'

עם חיסול הגטו גורש לאוושוויץ – בירקנאו ביחד עם אחותו אלישבע. היא נשלחה מיד למשרפות על תינוקה ובעלה. צבי שהה בבירקנאו במשך 3 חודשים, ואחר כך הועבר בין המחנות: בראונשוייג, באטנשטאדט, רייבנסברוק, לודוויגשלודט וובלין .
צבי השתחרר ממחנה וובלין - Webelin.
מתוך עדותו של צבי קופלוביץ ב"יד ושם":
"לודוויגשלוט וובלין היו 2 מחנות אחרונים מתוך 6 מחנות ריכוז בהם הייתי מוחזק. ששה ימים לפני השחרור יצאו מהמחנה כ- 8,000 אסירים בדרך לתחנת הרכבת, ואני ביניהם. נדחפנו לקונות המשא בצפיפות של 80 - 100 איש בכל קרון. כל אחד קיבל ככר לחם ורבע חבילה מרגרינה. נאמר לנו שזה חייב להספיק לנסיעה של 3 ימים. המסע ארך 6 ימים, ולא קיבלנו שום תוספת מזון. הצפיפות, המחנק והסירחון היו ללא נשוא. רבים מתו בעמידה מחוסר מקום ליפול. כעבור 6 ימים הרכבת נעצרה על יד בור עמוק, והיינו צריכים להוציא את המתים. תפסנו ברגלים או בידיים וסחבנו לתוך הבור. לפי הערכתי לפחות 20% מהאנשים מתו ונזרקו לבור. שפכו עליהם סיד או כלור, כיסו באדמה, טרקטור החליק את המקום, ולא נשאר זכר. עלינו בחזרה לקרונות, וחזרנו למחנה ממנו יצאנו לפני 6 ימים. כעבור מספר שעות נכנסו למחנה טנקים של הצבא האמריקאי לשחרר אותנו. זה היה בתאריך 2 במאי 1945."
מתוך עדותו של צבי קופלוביץ ל"יד ושם" כפי שהיא מופיעה בספר "כאב השחרור" בהוצאת יד ושם:

..."תמיד היינו רגילים שבשעה מסויימת צועקים: לבוא לקחת אוכל. אז היו אנשים יוצאים מכל צריף, ומקבלים דוודים עם אוכל. עכשיו אף אחד לא קרא לנו, ונשארנו שם כמו צאן בלי רועה. האנשים התחילו לצאת לראות מה קרה.. מתקרבים לשער הכניסה, ורואים שהשער פתוח, ואף אחד לא מפריע להם לצאת. ואז נכנסים טנקים ורכבים של הצבא של האמריקאי והצרפתי, ושומעים צעקות: חברים, אחים, באנו לגאול אתכם. זרקו סוכריות ושוקולדים מכל טוב. אני לכשעצמי זוכר שחשתי כמו בחלום, לא האמנתי, לא יכולתי ללכת, ונשארתי בצריף.

החברים שיכלו ללכת, יצאו מהמחנה, והביאו כל מיני דברים שאספו מקרונות ומכל מיני מקומות, לקחו כובעי פלדה, ועשו מהם סירים ובישלו בהם. הביאו קמח ומים, בישלו ונתנו זה לזה. גם יהודים וגם רוסים.

אני נשארתי בתוך המחנה. הייתי במצב גרוע.
הגיעו מכוניות של הצלב האדום, התקרבו, והוציא את המתים ו"החצי חיים". העבירו אותי לבית חולים צבאי. שקלתי 36 ק"ג. הייתי נפוח כולי. קיבלתי טיפול, ואחרי חודש הועברתי לשבדיה.

צבי קופלוביץ שהה בשבדיה בבית חולים ובבית הבראה. הוא היה שותף לייסוד קיבוץ דתי חלוצי בגראנה Granna. צבי הכיר את חיה, ונישא לה. הגיע לארץ ישראל באנית המעפילים "אולואה", נתפש ונשלח לקפריסין שם שהה כשנה. עלה ארצה ב-1948. רעיתו הגיעה לארץ 13 חודשים אחריו. בארץ צבי למד הנהלת חשבונות, וזה היה מקצועו.


הסידור המיוחד שנתרם ל"יד ושם"



צבי קופלוביץ ושניים מנכדיו בסיור ב"יד ושם"


צבי קופלוביץ מוקף בבני משפחתו - ילדים, נכדים ונינים	המשפחה המורחבת


מתוך עדותו של צבי קופלוביץ למוזיאון השואה בוורשה

בזמן שהותו במחנה אושוויץ רכש צבי קופלוביץ סידור מידי גוי רוסי, ושילם עבורו במנת הלחם שלו.
סידור זה ליווה את צבי עד לשנת 1989 אז תרם את הסידור ל"יד ושם". התמונות בדף זה נלקחו מתוך קלטת העדות שמסר צבי
קופלוביץ ל"יד ושם".

לסרט שהופק ב"יד ושם" לחץ כ א ן .

מתוך מסע לפולין עם המשפחה:

לתמונות נוספות

בחודש אוקטובר 2009 - תצא נכדתו של צבי קופלוביץ למסע לפולין. על אדמת אושוויץ היא תספר על ה"סידור" של סבא צבי, ותאמר את הדברים הבאים:

" סדור זה נרכש על ידי באושוויץ בשנת 1944. קניתי אותו מידי גוי (רוסי) תמורת חלק ממנת לחם היומית שלי. עם הסדור הזה עברתי כל מסע הייסורים במחנות מוות וריכוז בגרמניה.
את הסדור המיוחד הזה הנני תורם היום ליד ושם בירושלים למזכרת לדורות הבאים לזיכרון ולעילוי נשמותיהם של: הורי דוד ומלכה קופלוביץ' ז"ל, הורי אשתי שלמה וזהבה וייס ז"ל, לאחי ואחיותי ולכל קרובי המשפחה שנספו בשואה הי"ד. "
אלה המילים שנכתבו ע"י סבא שלי, צבי קופלוביץ', על גבי הסידור שנתרם ליד ושם. מאחורי הסידור הזה יש סיפור שלם שהתרחש במהלך השואה עצמה וממש במקום הזה, בארץ הזאת, על האדמה העקובה מדם הזאת.
וזהו הסיפור...
באושוויץ חילקו כיכר לחם אחת ל-8 איש, כל אחד חשב שפרוסת הלחם של השני עבה יותר, הרעב היה מזעזע, כל המחשבות היו מרוכזות בדבר הבא האפשרי לאכול. תוך כדי חלוקת הלחם עבר גוי עם סידור ללא כריכה ושאל "מי רוצה?". עפ"י סבא שלי: "ברגע שראיתי את הסידור בידיים של הגוי, שכחתי מהכל, רציתי לעשות הכל על מנת להוציא את הסידור מידיו". הסידור היה חסר כריכה, עלוב למראה, אבל בכל זאת, היה בו מספיק כדי שסבא שלי יוותר על האוכל שלו.
השמירה על הסידור הייתה קשה מאוד, אם גרמני היה מוצא את הסידור הזה, הוא ישר היה יורה בסבא שלי. אבל הוא הצליח לשמור עליו לאורך כל מסע הייסורים, בעזרת חוכמה ומזל.
לסבא שלי היו בשואה נעליים – נעלי עץ הולנדיות. כאשר עשו אידוי לפיג'מת הפסים מפעם לפעם, סבא שלי החביא את הסידור היקר שלו בתוך נעלי העץ.
כאשר בא ד"ר מנגלה ועשה סלקציה, גילחו את כולם, הפשיטו אותם, כל אדם עשירי שלחו לתאי הגזים, אבל לסבא שלי היה מזל, ולא רק שהוא נשלח למחנה העבודה, הוא הצליח לשמור על הסידור מול עיניו של מנגלה.
הסידור היה הקמע של סבא שלי. חבריו לביתן ראו וידעו זאת. הם עזרו לו, בעזרת האמונה והחברות, לשמור על הסידור. כאשר סידרו את כולם בשורות, וסבא שלי עמד בין השורות הראשונות שהפשיטו אותן, הוא העביר את הסידור אחורה וכך לא תפסו אותו.
"בשבילי הסידור זה כמו איזה קמע, אני לא יודע... אבל אני נקשרתי אליו. אני לא יודע אם אני שמרתי עליו או הוא שמר עלי, אבל נקשרנו."
לאחר מעבר של עשרות מסדרים כאלה, ועשרות פעמים שבהן סבא שלי יכל להישלח לתאי הגזים המזוויעים, הגיעה הגאולה. בשניים במאי 1945, יום השחרור, הסידור עדיין היה בידיו של סבא שלי, ספק אדם ספק שלד מהלך, שוקל 36 ק"ג, נפוח וחולה עד מוות. אבל הסידור הקטן הזה, חסר הכריכה, כביכול חסר הערך, נשאר בידיו.
האם הסידור שמר על סבא שלי, או שהוא עליו? האם בזכותו הוא החזיק מעמד? האם בזכות הסידור הזה אני עומדת כאן ועכשיו על האדמה הארורה הזאת?
איש לעולם לא ידע...

"לזכור, להזכיר ולהנציח"

הנצחה בני המשפחה של: צבי קופלביץ ע"י התלמיד/ה: גיא שכט כיתה: יא'8

שם + משפחה של המונצח שם משפחה לפני החתונה	קירבה משפחתית/אחרת לאדם המוסר את העדות	מצב משפחתי	תאריך לידה	עיסוק/תחביב מקצוע	מקום מגורים – מדינה, עיר, מחוז לפני המלחמה כתובת מגורים-	מקום מגורים בתקופת המלחמה	מועד הרצח (אם ידוע)	גיל הנרצח	מקום הרצח (אם ידוע)	האם הונצח בעבר "ביד ושם"
אסתר מלכה אנילביץ	אמא	נשואה+7	1880	סוחרת, עבדה בחנות	רחוב ז'ידובסקה 8 בלודז '	לודג'	1942 מתה מרעב	62	גטו לודג'	כן
מרדכי אנילביץ	בן דוד שני	רווק	1919	ספורט, היאבקות ואיגרוף	וורשה, פולין	וורשה, פולין	8.5.1943	24	גטו וורשה	כן
דוד קופלביץ	אבא	נשוי+7	1878	בעל בית חרושת למוצרי נייר ברחוב ז'ידובסקה	רחוב ז'ידובסקה 8 בלודז '	לודג'	1942 מת מרעב	64	גטו לודג'	כן
אברהם פנחס קופלביץ	אח	נשוי + 3	1900	סוחר במפעל משפחתי	שידלובצה, פולין	לודג'	1942	42	לא ידוע	כן
שמחה בינם קופלביץ	אח	נשוי	1910	סוחר במפעל משפחתי	טומשוב מזוביצקי, זמושץ ' , פולין	לודג'	1942	32	גטו לודג'	כן
יצחק נחמן קופלביץ	אח	נשוי+1	1916	סוחר במפעל משפחתי	שידלובצה, פולין	שידלובצה	1942	26	שידלובצה	כן
אלישבע יוכבד פרנקל	אחות	נשואה + 1	1918	עקרת בית	פודמניצה, מחוז לודג'	אושויץ	1944	26	אושויץ	כן
אברהם בנימין פרנקל	גיס	נשוי	1910	סוכן טחנות קמרי		אושויץ	1944	34	גלייביץ	כן