הסיפור של מאשה סטולניקביץ אלטשילר

אני ניצולת שואה. שמי כעת הוא אלטשילר מאשה, אני גרה בבני ברק, ברחוב הרב קוק 51, טלפון 03-6189750.
אני הבת של חיה שרה סטולניקביץ, שקראו לה מהבית קלינסקה. לאבי קראו מאתס. היינו בבית 4 ילדים, 2 בנות
ו- 2 בנים. האח הקטן נולד בפרוץ המלחמה. היה לי אח גדול ממני בשנתיים שקראו לו סוחר בייה, אחות קטנה יותר
שקראו לה רוחלה, והאח הקטן שקראו לו לייזר, שנולד כשהייתי בת 11, כאמור, בפרוץ המלחמה.

חיה שרה (עומדת בצד ימין) ואחיותיה	חיה שרה סטולניקביץ לבית קלינסקה
מאשה כילדה, עם אחותה ועוד קרובת משפחה

כשפרצה המלחמה הפכו את מקום מגוריי לגטו. כשסגרו את הגטו תלו 3 אנשים מול מרפסת ביתינו כדי להפחיד אותנו ואילצו את כולנו לצאת לראות את האנשים התלויים.

התחלנו לקבל מזון בתלושים וזה לא היה מספיק. כולם היו צריכים לצאת לעבוד, גם הילדים. אותי שלחו לעבוד בשטרוירסורט – מפעל להכנת נעליים לגרמנים, אותם הכנו מגבעולי שיבולים שמהם עשינו צמות ואח"כ תפרנו אותם ליצירת נעליים. אימי, אבי ואחי עבדו בהולצגלנטרי (בית חרושת למוצרי עץ). בשלב מסוים העבירו אותי לשניידרסורט, לרחוב לגבניצקה 36, שם עשינו מדים לחיילים הגרמניים.

בשנת 42 היה שפירה, שמשמעותו שכולם צריכים להתייצב למטה, ואז הוציאו את הילדים מהגטו.

לקחו את אחי ואת אחותי הקטנים לאושוויץ. (אותי ואת אחי הגדול גם לקחו אבל אימי הצליחה לשחרר אותנו).

מאז היינו בגטו ועבדנו, אבל אח"כ כשהתחיל החיסול של הגטו, התחילו לחפש אותי כי הייתי בבית חרושת.

לא נאמר לנו שעושים חיסול של הגטו אלא שמעבירים את בית החרושת. אימי כבר לא האמינה להם ואמרה שהיא לא מוכנה לוותר על הילדים שלה יותר וכך התחלנו להתחבא כל יום במקום אחר.

בהתחלה רק אני – בד"כ במרתף שהפתח שלו היה מתחת לשולחן ושטיח כיסה אותו, אבל מאוחר יותר כשנודע לנו שאם לא מוצאים את האדם שמחפשים לוקחים את כל המשפחה, התחבאה כל המשפחה. כל פעם במקום אחר.

לאט לאט כבר כמעט שהוציאו את כל האנשים מהגטו. בסוף התחבאנו מתחת לגג בין הרעפים ושם תפסו אותנו.

איתנו הייתה בת דודה שלי, שקראו לה אסתר קלינסקה. כולנו נשלחנו לאושוויץ.

מאשה ובני בביה"ח בלנדסברג	האח בני סטולניקביץ בלנדסברג
מאשה ובני עם בת הדודה אסתר קלינסקי ובעלה הדוד יוסף קלינסקי

כשהגענו לאושוויץ, הפרידו אותנו גברים מנשים. אבא הלך עם האח ואותי, אימא והבת דודה הפרידו לצד של הנשים.

ואז, לקחו גם את אימא שלי לצד השני, להשמדה.

נשארתי עם בת דודתי שבועיים באושוויץ. משם שלחו אותנו לבומליץ למחנה עבודה, שם הייתי 8 חודשים.

מבומליץ שלחו אותנו לברגנבלזן וגם שם היינו שבועיים – חודש. משם שלחו אותנו להלסניק, בית חרושת לתחמושת.

שם הייתי -9 חודשים ועבדנו מאוד קשה.

באחד הימים, לגרפירר (האחראי על המחנה בהלסניק), הכניס אותנו לקרונית שבה עמדנו שבוע. זה היה סוף המלחמה ולא היה כבר לאן להעביר אותנו. פשוט נסענו הלוך וחזור במשך שבוע, עד ה 20.4, אז הפציצו אותנו.

זה היה יום ההולדת של היטלר. מההפצצות התפרקו הקרונות. היו כ 10 קרונות. חלק נהרגו, חלק נפצעו.

התפזרנו מהקרונות. בשטח היו מלא בורות מהפצצות, וגם הגרמנים ששמרו עלינו ברחו לא ידעו מה לעשות.

 מי שלא נפצע או נהרג ויכל לעמוד על הרגליים ברח גם הוא ליער שהיה ליד, לחפש אוכל ומפלט.

מאחר ונפצענו קל ברחנו אני ובת דודתי יחד עם עוד קבוצה ליער, חיפשנו אוכל ומים. הסתובבנו שם כשבוע ויותר, ימים שבהם לא ידענו מי אנחנו ומה אנחנו. שמרו עלינו פולקדוייצ'ן, אסופת אנשים עם נשק, כמו חיילים ופרטיזנים שברחו מהצבא הרוסי או האמריקאי ולקחו אותנו איתם. הלכנו איתם לאן שהם הלכו. במשך הלילה היו מכניסים אותנו לאורוות, שם ישנו בצפיפות בשתן, ובבוקר המשכנו הלאה. היינו כ 20-25 בנות שהלכנו איתם.

על יד עיר בברנברבורג השתחררתי. ביום האחרון של המלחמה, פתאום אף אחד כבר לא שמר עלינו. היינו סגורות במבנה כמה ימים עד שגילינו שכבר אין שם אף אחד. פחדנו אפילו להוציא את הראש ורק כעבור כמה ימים כשמישהי העיזה, ראינו שאין שם אף אחד. לא ידענו שנגמרה המלחמה, אבל ראינו שכבר צבא רוסי נמצא שם. הם נתנו לנו קצת אוכל ואחד החיילים נתן לנו עגלה עם סוסים ואמר לנו לנסוע לכיוון מסויים. ראינו בדרך הרבה אנשים מתים וסוסים מתים.

נסענו כך דרך ארוכה במשך ימים ארוכים. חיפשנו דרך להגיע הביתה, ככה אימא אמרה לי, שמי שנשאר בחיים שיגיע חזרה ללודז'.

בשלב מסויים נשארתי רק עם בת דודתי בלי העגלה וחיפשנו כל דרך להגיע הביתה. בת דודתי חלתה בשלב מסויים והייתי צריכה לסחוב אותה את הדרך והיה לי מאוד קשה.

חלק מהדרך עשינו ברגל, חלק בעגלה שפולני ריחם עלינו ולקח את דודתי איתו, חלק בקרון משא. הייתה דרך קשה מאוד עד שלאחר שבועיים הגענו ללודז'.

שם, לא מצאתי בית ולא משפחה. אף אחד. התיישבנו שתינו ובכינו ולא ידענו מה לעשות ואז עברה אישה אחת שהכירה את המשפחה שלנו. היא הייתה מאלה שנשארו בגטו (נשארו בגטו כ 650 איש) והיא לקחה אותנו אליה.

בת דודתי החלה לעבוד אצלה באטליז ואני עבדתי במכולת של מישהו שהכיר את אימי.

בינתיים, נודע לאחי שנשארתי בחיים. הוא היה בקאופרין, מחנה השמדה שמשם שלחו אותו ללנדזברג, מחנה שהפך אחרי השחרור למקום לפליטי השואה (מחנה אמריקאי). שם נודע לו שאני חייה והוא בא ללודז' ולקח אותי ביחד איתו ללנדזברג. אחי סיפר לי שאחרי שהופרדנו נשלחו הוא ואבי למחנה עבודה בקאופרין (דכאו). נודע לו שמשם הוציאו את אבי להשמדה כי הוא לא הרגיש טוב. אחי העביר את כל המלחמה בקאופרין ועבד בתחמושת.

הצד השני של התעודה	בני סטולניקביץ - תעודת סוכנות	בני סטולניקביץ

בלנדזברג הייתי כשנה ולמדתי באורט תפירה. ב 15.5.48 עליתי לארץ ישראל. אחי נשאר בלנדזברג, ועלה לישראל בשנת 1949.

בשנת 1950 התחתנתי ונולדה לי בת שקוראים לה שרה רוזנבלום, שם נישואיה. אחרי 6 שנים התגרשתי והתחתנתי שנית ונולד לי בן שקוראים לו חיים גיל-עד.

אחי התגייס לצבא אולם חלה. היה לו קשה עם השמש בארץ ולכן עזב לקנדה, שם הוא חי עד מותו מסרטן.

הוא התחתן עם חנה והקים משפחה ונולדו לו 2 ילדים, נטלי ומארק, שחיים בקנדה. שמו בקנדה - בני סטולניק.

מאז אני חייה בארץ. נולדו לי 5 נכדים: 2 נכדים מבני חיים ו 3 מבתי שרה, והיום אני מצפה לנינתי הראשונה.

חיי היו לא קלים אבל אני גאה שאחרי כל מה שעברתי יכולתי להקים דור חדש שממנו יש לי הרבה נחת.

יש בי גאווה רבה על ששרדתי והצלחתי בזה.

טקס יום השואה 2015 - גב' מאשה אלטשולר ומשפחתה מניחים זר לזכר משפחת סטולניקביץ