הסיפור של משפחת גולדשטיין

אברהם גולדשטיין (יליד 1923) ומניה גולדשטיין לבית פירסט (ילידת 1925) נולדו בלודז', חיו בגטו לודז' לאורך מרבית המלחמה,
גורשו לאושוויץ, איבדו במחנה את מרבית משפחתם, נפגשו לאחר המלחמה בלודז', נישאו ועלו לארץ ב-1949.
בני הזוג מתגוררים בבני ברק מאז 1963, נולדו להם בת ובן, תשעה נכדים וארבעה נינים.
אברהם ומניה הם בין הניצולים האחרונים ששרדו את גיהנום אושוויץ כאנשים בוגרים, והם עודם חיים בישראל של 2009.
זהו סיפורם:

מניה גולדשטיין לבית פירסט	אברהם גולדשטיין

יחיאל-מאיר גולדשטיין ואשתו רחל התגוררו עם חמשת ילדיהם - אברהם, מלכה, גולדה, חיים ויוסף ברחוב לצ'יצ'נסקה 13 בגטו לודז'.
הרעב והעוני היו קשים מנשוא, וב-11.1.1941 נפטר יחיאל מרעב ומחלות, ונקבר בגטו.
אשתו רחל מתה אף היא בגטו מרעב ומחלות בספטמבר 1942.
באותו החודש בוצעה בגטו לודז' ה"שפירה" - גירוש גדול של ילדי הגטו. בנם הצעיר, יוסף בן ה-15, גורש למחנה ההשמדה חלמנו, ולא שב. לאחיו חיים, בן 17, הייתה תעודת עובד ייצור (מסמרים לנעליים צבאיות), והוא ניסה להראותה לגרמני שאסף את המגורשים - אך שוטר יהודי מנע זאת ממנו, הדף אותו אל קבוצת המגורשים, וכך נגזר גורלו.

אברהם ושתי אחיותיו, מלכה וגולדה, גרו יחד עוד כשנתיים בגטו. אברהם ומלכה עסקו בחלק מהזמן בחלוקת ירקות בגטו, ואילו גולדה עבדה בייצור מינעלים מקש, אותם היו החיילים הגרמנים נועלים מעל נעליהם או מגפיהם כשהלכו בשלג. השלושה החזיקו מעמד עד לחודש האחרון לקיום גטו לודז'. אז, באוגוסט 1944, נענו לקריאת הגרמנים לצאת לעבודה מחוץ ללודז'.
הם הובאו לאושוויץ ושם הופרדו האח מאחיותיו. בידו של אברהם נחקק מספר, והוא נשלח לאחר יומיים למחנה עבודה גלייביץ 4, ליד קרקוב, והוא בן 21. שם הכריזו הגרמנים שהם מחפשים בעלי מקצוע, ובאינסטינקט חייתי, תוך הימור על חייו, אמר אברהם שהוא רתך. הוא רעד מפחת שידרשו ממנו להראות את יכולתו המקצועית, שכמובן לא היתה לו. למזלו הרב נתנו לידיו מריצה, בה הוביל חומרים שונים.

להגדלה - לחצו על התמונות
יחיאל ורחל גולדשטיין (הורי אברהם שנספו בגטו לודז')	מסמך הגירוש של אברהם גולדשטיין מגטו לודז' לאושוויץ.

מצבו הגופני של אברהם הלך והדרדר. משקלו היה 35 ק"ג. מדי פעם היה מגיע למחנה רופא גרמני שהיה ממיין את העובדים. את אלה שסומנו על ידו לקחו להשמדה למחרת. ערב אחד הגיע גם תורו של אברהם החולה להיות מסומן, והוא הבין שכלתה כל תקווה. לא היו לו כוחות להילחם, ובלילה ידע שגורלו נגזר, ובבוקר הוא יישלח להשמדה.
אך הגורל רצה אחרת: לפנות בוקר, 19.1.1945, נערך מסדר לכל האסירים עובדי הכפייה במחנה, בשעה מוקדמת מהרגיל.
הגרמנים הכריזו שעוברים למחנה אחר, והודיעו שמי שמתקשה ללכת ברגל יוסע ברכבת.
30-40 איש שבחרו לנסוע ברכבת הוכנסו לצריף, החיילים ירו בהם והציתו את הצריף. כולם נשרפו למוות.
אברהם לא נתן אמון בסיפורים על הסעה ברכבת, ולמרות מצבו הגופני הכה ירוד - בחר ללכת ברגל. הוא וחבריו הוצעדו במשך כחמישה ימים, בקור וברעב, וניזונו רק משלג. כל הפרת משמעת קטנה או מעידה מהרגליים הובילו להוצאה להורג מיידית. הם הובאו למחנה בלכהאמר ליד העיר קוז'לה, כ-30 ק"מ מערבית לגלייוויץ, שם נערך מסדר – הבריאים נשלחו למחנה בוכנוואלד, ואילו החולים, ובהם אברהם, נשארו במחנה.
לאחר ימים אחדים בבלכהאמר, הסתלקו השומרים הגרמנים מפחד הצבא האדום המתקרב. האסירים, שמצאו עצמם לפתע לבד,
התנפלו על מחסני האוכל שנשארו בשטח, אכלו ככל יכולתם, כולל בשר מקולקל, ורבים מהם מתו מדיזנטריה ומחלות אחרות.
בכך תמו ימי המלחמה עבור אברהם גולדשטיין, אשר שוחרר ב-27.1.45 בבלכהאמר, דרום פולין.
הוא זוכר שביום השחרור צעק לעברם באידיש חייל רוסי יהודי: "עמך!!" בהתלהבות.
שני אחיו של אברהם נספו, ואילו שתי אחיותיו, מלכה וגולדה, נשלחו מאושוויץ לברגן בלזן שבצפון גרמניה, והחזיקו שם מעמד עד ליום השחרור.
מניה גולדשטיין (פירסט דאז) נשלחה אף היא בסוף 1944 לאושוויץ, עברה את הסלקציה של מנגלה ונשלחה לעבודה.
לאחר חודש באושוויץ הועברה לברגן בלזן, שם עבדה במפעל תחמושת בתנאים בלתי אנושיים ושם פגשה את אחותה הגדולה, דינה (ילידת 1923), שכיום חיה בקולורדו, ארה"ב. אחותה הקטנה דבורה (ילידת 1930), אחיה הקטן חיים מאיר (יליד 1927) והוריה יהודה וחנה, נספו ככל הנראה באושוויץ. מניה שרדה עד לשחרור ברגן בלזן ע"י הבריטים, ב-15.4.45.
בפברואר 1945 הגיע אברהם גולדשטיין לעיר לודז', בניסיון למצוא מישהו מבני משפחתו. הוא היה במצב כה ירוד, עד שפולניה אחת ריחמה עליו, אספה אותו לביתה, רחצה אותו, האכילה אותו וטיפלה בו עד שהתאושש ויכול היה לעמוד על רגליו. הוא גילה ברשימות של פליטים ששתי אחיותיו (אותן החשיב למתות במכתב ששלח ארצה לבן דודו אריה ריינגולד) נמצאות במחנה ברגן בלזן. הוא פגש מכר שנסע לברגן בלזן ושלח איתו תמונה של עצמו, שיועדה לתלייה על לוח מודעות במחנה. כעבור זמן מה הגיע אברהם למחנה, והתאחד עם שתי אחיותיו. השלושה, יחד עם בת דודתם רחל ורטסקי, היו היחידים מבני המשפחה המורחבת ששרדו את המלחמה על אדמת אירופה.
שלושתם עברו מברגן בלזן אל למפרטהיים ע"י מנהיים, בדרום מערב גרמניה. שלושתם קיבלו דירות מגורים ושלושתם נישאו לבני זוג שהיו אף הם ניצולים מגטו לודז'. אברהם נשא ב-1946 לאישה את מניה לבית פירסט, מלכה נישאה ליששכר פרנקנטל וגולדה נישאה ליעקב גלברד. הבת הבכורה של אברהם ומניה, חנה-רחל, נולדה על אדמת גרמניה באוקטובר 1946. גם הבן הבכור של מלכה ויששכר, ישראל, נולד בגרמניה.

מניה ובנה מאיר גולדשטיין

שערי ארץ ישראל היו נעולים, ושלושת הזוגות נכללו במכסה של 400 יהודים אותה החליטה ממשלת נורבגיה לקלוט (כמספר היהודים הנורבגים שנעצרו ע"י הנאצים במלחמה). הם גרו בעיירה סוגנסוון שליד אוסלו כשנתיים וחצי. לכל משפחה היתה דירה משלה, הם עבדו במפעליי טקסטיל מקומיים ונתמכו ע"י ארגון הג'וינט. לאחר תום מלחמת השחרור, החליטו שלושת הזוגות לזנוח את החיים הנוחים והמשעממים בנורבגיה ("מה כבר היה לנו שם?"), ולעלות לארץ ישראל. ב-11.7.1949 הם הגיעו באוניה לנמל חיפה. לכל זוג נולדו בן ובת: לאברהם ומניה נולדו חני ומאיר, למלכה ויששכר נולדו ישראל וחוה, ולגולדה ויעקב נולדו רחל ושמואל.

להגדלה - לחצו על התמונות
אילן היוחסין של המשפחה המורחבת	מימין לשמאל: מאיר גולדשטיין, אברהם גולדשטיין, מניה גולדשטיין וגלילה גולדשטיין

עם הגיעם לארץ הועברו בני המשפחה לאוהלים במעברת בית ליד. התנאים היו קשים, ולאט לאט החלו להסתדר. כעבור כמה חודשים קיבלו אברהם ומניה דירת חדר בשיכון במעברת כפר אונו, שם נולד בנם מאיר ובה התגוררו עד 1955, אז עברו לרמת גן. אברהם עבד 37 שנים באותו מפעל טקסטיל, נורקס, עד צאתו לגמלאות, ומניה היתה עקרת בית. בשנת 1963 עברו למעונם הנוכחי, בדירה ברח' ירושלים בבני ברק. ביתם חני נישאה לעמי נחמיאס, חיה ברמת גן ולהם נולדו יצחק (ולו שתי בנות), סיגלית (ולה שני בנים) ואודליה. בנם מאיר נישא לגלילה ששון: בני הזוג מתגוררים מאז 1983 בקיבוץ אייל, ולהם שלוש בנות ושלושה בנים: רווית, עוז, רעות, אלדד, ליאור ומאי.
גם האחיות גולדה ומלכה התגוררו עם בעליהן עד יומם האחרון בבני ברק. גולדה נפטרה בשנת 1994, ומלכה נפטרה ב-2004.

מניה גולדשטיין (לבית פירסט) ז"ל נפטרה ביולי 2016 והיא בת 91.

אברהם גולדשטיין ז"ל נפטר בינואר 2024, 8 חודשים לאחר שחגג את יום הולדתו ה-100.

בני הזוג נקברו בקיבוץ אייל.

יהי זכרם ברוך!

* מקור: ציטוטים נבחרים מספרו של בן המשפחה אוריאל ריינגולד, "הריינגולדים והאברונינים מלודז' ומצ'נסטוחוב", דצמבר 2000; וממפגשים שערך עם בני הזוג העיתונאי רון פז, במהלך 2008.