ליכטנשטיין דניאל

בן רבקה ומאיר זנבל. נולד בשנת תרל"ה (1875) בלודז' שבפולין. דניאל קיבל חינוך מסורתי וכללי וידע
את השפות הפולנית והגרמנית על בוריין. דניאל היה חדור רוח ציונית והיה פעיל בארגונים ציוניים בעירו.
לאחר שסיים את לימודי ההנדסה בגרמניה ולאחר שנשא אשה עלה בשנת 1910 לארץ ישראל.
הוא בא אמנם כתייר, אך התרשמותו מהארץ היתה מהירה וחזקה. הוא נשאר בפתח תקוה, רכש חלקת אדמה,
נטע פרדס ובנה את ביתו. דניאל, שהיה בעל מרץ ויזמה, הביא אתו מחו"ל תכנית לשינוי ההשקיה בפרדסים
בעזרת צינורות מלט. כן בנה מבטון בארות לשאיבת מים, ברכות אגירה ותעלות מים. גם את ביתו בנה מבלוקי
בטון שיצר. על אדמתו הקים תחנת נסיונות לחקלאות מתקדמת והקים את מפעל המים הראשון. על המצאותיו
בשטח המלט והבטון זכה בפי הערבים בכינוי "אבו צמנטה".

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה התעתמן וגוייס לצבא התורכי ועבד בתור מפקח על עבודות העצים בתחנת
הרכבת בדרעה שבעבר הירדן. לאחר שנתיים כשחזר מדרעה היו אלה ימי גירוש היהודים מיפו ומפתח תקוה.
דניאל קיבל על עצמו להקים בתים בשביל מהגרי כפר סבא. בוקר אחד בהגיעו לכפר סבא מצא את המושבה
מוקפת שוטרים תורכים כשהם מחפשים אחרי "פרארים" (עריקים מהצבא). דניאל ניסה להסתלק
אך נתפס. כל הנסיונות להוכיח שהוא עובד אצל הממשלה עלו בתוהו והוא הובל לרמלה ומשם לירושלים.
בירושלים ישב זמן מה בבית הסוהר ומשם הובל לבית סוהר בדמשק. בבית הסוהר התחבב על האסירים ונבחר
על ידם לחבר הוועד שלהם. ימים אחדים לפני כניסת האנגלים לדמשק חלה בטיפוס הבהרות ובחודש כסלו
תרע"ט (1918), נפטר ממחלתו. מקום קבורתו לא נודע. הניח אשה, ארבעה בנים וארבע בנות.

רשימות לזכרו פורסמו על ידי בתו שושנה בספר "שנותינו היפות" וכן ב"אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו".

החלל הינו מקל''ן - חלל שמקום קבורתו לא נודע.