טקס יום השואה 2022
לאחר שנתיים כפויות ללא טקס המוני בגלל אילוצי הקורונה, נפגשנו שוב השנה לציין את יום השואה ליד האנדרטה של לודז' בבית העלמין בחולון.
יו"ר הארגון, מר אורי ויזנברג דיבר על כך שהארגון בקושי מתקיים, ולכן הטקס הוא במתכונת מצומצמת. הוא הוסיף ואמר כי אנחנו שומרים על ההבטחה לזכור ולא לשכוח, לזכור ולהזכיר. הרוע שפוקד בימים אלה את אירופה במקומות שנחשבו לנאורים, ממש כמו בתקופת הורינו, מחייב אותנו מוסרית להושיט יד ולעזור.
שמענו את ניגון החלילית "שחקי שחקי".
קדיש ואל מלא רחמים מפי מר יהודה וידבסקי שלווה ע"י בני משפחתו
חוה אפשטיין הקריאה את השיר "דקה דומיה"
דקה דומייה לעלים,
שנשרו באמצע הסתיו
ודקה דומייה למילים,
שאמרנו כאילו לשוא.
דקה דומייה לפרחים,
שנבלו מבלי שנרגיש
ודקה דומייה לציפור,
שרצתה לחצות את הכביש.
|
לזכר צבעים שגוועו
ביחד איתי ושנותי,
לזכר הלילה ההוא,
שמאז נעלמו עקבותי.
דקה דומייה לאביב,
שחלף כאן מבלי לעצור,
ודקה דומייה לכל מי,
שהלך ושכח איך לחזור
|
דקה דומייה לאישה,
שהיתה אצלי בחלום.
דקה דומייה לפגישה -
שלא התקיימה עד היום.
דקה דומייה - ושקטה -
לשירים באופן כללי,
ולכל אהבה שהיתה
יכולה להיות גם שלי.
|
ולזכר כל מי שזוכר
כמה פעם היית לצידי,
לזכר הלילה הזה,
שרואה אותי כאן לבדי.
המון דקות דומייה
לכל מה שחלף וכואב
הקשיבו עכשיו לצפירה
שיש לי בתוך הלב.
|
הנחת הזרים:
זר ראשון: איטה הוניגמן
זר שני: הילדים של איילת זליג: מאיה ויעל טישלר
זר שלישי: לאה וציפי בן גל לזכר משפחות גולבס, אפלבאום ואפשטיין
זר רביעי: חיותה דביר, צביה פריד וצבי סלפון
עמית מתיכון אורט חולון הנעימה בשיר
אורי ויזנברג הקריא את שירה של ויסלבה שימבורסקה: כף היד
כף היד/ ויסלבה שימבורסקה
עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע עֲצָמוֹת,
שְׁלוֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה שְׁרִירִים,
קָרוֹב לְאַלְפַּיִם תָּאֵי עֲצַבִּים
יֵשׁ בְּכָל כָּרִית שֶׁל אֶצְבְּעוֹתֵינוּ הֶחָמֵשׁ.
הֲרֵי זֶה דַּי וְהוֹתֵר,
כְּדֵי לִכְתֹּב אֶת ״מַיְן קַמְפְּף״
אוֹ אֶת ״פּוּ הַדֹּב״. |
כרמית סול וביתה נועה הקריאו את : כיצד זה אפשר?
קטע נוסף של נגינה בחלילית: אלי, אלי, שלא יגמר לעולם
רותי סטרול דיברה על הפעילות המחתרתית של תנועות הנוער עד חיסול הגטו
הפעילות בגטו הייתה מחתרתית, אף שיש להניח שרומקובסקי וגם הגרמנים היו מודעים לה היטב.הפעילות התנהלה בקבוצות קטנות, בעיקר בבתי חברים. נראה כי 1941 הייתה שנת התארגנות והסתגלות של חברי התנועות למציאות החיים בגטו והרעב הכבד שהפיל אלפי חללים. בשנים 1943-1944 שהיו שקטות יחסית, שוב בתחדשה פעילות תנועתית ערה, שנמשכה עד לימי הגטו האחרונים. |
עוד שיר מפי עמית: לאן את נוסעת?
לאה כהן הקריאה את "האחרון שנשאר" מילים: משה קלוגהפט
אני האחרון מכולם
ממעמקים קראתיך אדם
כל עוד בלבב נשמתי קוראת
נותרתי חי גם כשהייתי מת
אני האחרון שנשאר
נותרתי אדם כשהייתי מספר
כיכר הלחם אצלך בתפריט
ואצלי תמיד מתחת לכרית
|
ובמרוץ השליחים
נותרתי לבד
הלפיד עובר עכשיו
מיד ליד
קחו ממני הכל
אני הסנה הבוער
אתם תישארו כאן
כדי לספר
|
אני האחרון שנשאר
עוד שייך לדור המדבר
אין לי מנוחה אני נע ונד
ורק הזכרונות בקרון לכיוון אחד
אני האחרון שנשאר
חוזר עכשיו אל מחוזות העבר
הדשא הזה ירוק מאימה
אני קורא אלייך אמא אדמה |
ובמרוץ השליחים
נותרתי לבד
הלפיד עובר עכשיו
מיד ליד
קחו ממני את הכל
אני הסנה הבוער
ואתם תישארו כאן
כדי לספר
ומיליוני עיניים
בוהות בי עכשיו
איך אוכל לוותר
אני האחרון שנשאר
כדי לספר
|
הטקס הסתיים בשירת "התקווה".
|
