טקס יום השואה 2023

טקס יום השואה 2023 נוהל הפעם ע"י חברתינו רותי סטרול, ביתו של היו"ר צבי ברגמן ז"ל.

היו"ר הנוכחי, מר אורי ויזנברג נעדר הפעם בשל היותו בורשה - פולין.

רותי הקריאה את דבריו:

לודז'אים יקרים, יום השואה והגבורה עומד השנה בסימן "התנגדות יהודית בשואה - 80 שנה למרד גטו ורשה" לראשונה מזה שנים רבות שאינני משתתף בבעצרת הזיכרון של אירגונינו. השנה אשתתף בטקסים שייתקימו בפולין לציון 80 שנים למרד גטו ורשה. ביניהם, תערוכה שתיפתח במוזיאון פולין המתעדת את חיי האזרחים במסתור בזמן המרד ולאחריו. בתערוכה זו מוזכרים כם אבי, יוסף ויזנברג ז"ל ובני משפחתו. הגם שהמשך קיומו של ארגון יוצאי לודז' ךאורך זמן אינו ודאי, אנחנו עושים ונעשה כל שאפשר כדי לפחות לקיים את עצרת הזיכרון ביום השואה, ולשמור על קשר עם הקהילה בלודז'. כפי שהבטחנו שוב ושוב - נזכור, נזכיר ולא נשכח. אני מקווה שכולנו נקיים הבטחה זו ונעביר אותה לדורות הבאים. בברכה, אורי ויזנברג

רותי סטרול

המשכנו בתפילת "אל מלא רחמים" מפי יהודה וידבסקי נ"י שלווה בבני משפחתו, ותפילת קדיש מפי בנו של מר וידבסקי.

מר וידבסקי הבן בתפילת קדיש	מר יהודה וידבסקי בתפילת אל מלא רחמים
משפחת וידבסקי

הנחת הזרים:

זר ראשון לזכר קורבנות גטו לודז' וסביבותיה - מניחת הזר הגב' הנרייטה שטיין לבית פופינסקי

זר שני לזכרם של 162 חללי מערכות ישראל יוצאי לודז' שהיו "נצר אחרון" למשפחותיהם. מניחה: לאה כהן שהוסיפה: "זר לזכרם של 162 חללי מערכות ישראל, רובם הגדול יוצאי העיר לודז', ומיעוטם יוצאי העיירות הסמוכות אשר שהו בגטו לודז' בתקופת מלחמת העולם השניה.
במיוחד בולטים ברשימה ניצולי השואה שהגיעו ארצה מיד עם תום המלחמה, אודים מוצלים מאש, שלעיתים כה קרובות היו השריד האחרון של משפחתם שהושמדה ע"י הנאצים, ונפלו במלחמת העצמאות, והם "נצר אחרון".

זר ראשון: הנרייטה שטיין לבית פופינסקי	זר שני: לאה כהן לבית גיל

בהמשך: איילת זליג מקריאה מספרו של אביה אברהם זליג ז"ל שהיה יו"ר ארגון יוצאי לודז':

הצטרפותי לתנועת הנוער "גורדוניה" הייתה המפנה החיובי בחיי. בתנועה התוודעתי לקבוצת צעירים ונכנסתי לעולם של חלומות. כאילו התעלמנו מהנעשה סביבינו. הייתה אווירה של ניצוצות באוויר. המדריכים שלנו לימדו אותנו שירים עבריים וסיפרו לנו על ארץ ישראל ועל תולדות העם היהודי. השאלנו ספרים האחד לשני, אז כמו רבים שנותרו בחיים, למדנו והעשרנו את השפה. בין הפעילויות עשינו מפגשים שכללו שירים וסיפורים של תנועת העבודה בארץ ישראל ועל אוסישקין שנפטר באותה תקופה. על הרעב התגברנו בכך שגידלנו באדמה תפוחי אדמה, תפוחי עץ וגזר. היינו שומרים על האדמה כדי שלא יגנבו לנו את מה שגידלנו כי היה רעב גדול מאוד. זה ממש הציל אותנו. רבים בגטו מתו ברעב. בגטו היה לנו תיאטרון עם שחקנים "אמיתיים". ילדים רבים רצו לחקות את השחקנים, הם שרו שירים, והופיעו באולם התיאטרון. כולנו שרנו ביידיש את שירי התיאטרון. קנינו כרטיסים בקופה של המפעל והלכנו לשמוע בסופי שבוע. נאחזנו בחיים. אמא שרדה והיא החזיקה את כל הבית ע"י בישול משותף. אפילו בחגים הצלחנו להתקבץ סביב השולחן ולשמור על מסגרת משפחתית. חלומה של אמי היה שמירה על מסגרת דתית, דבר שהתפרק מעצמו במרבית הבתים. מעט הדתיים שהיו בינינו קיימו את המצוות. (הדתיים היו "טרף קל" בשביל הגרמנים בגלל המראה החיצוני).

בין הקטעים שמענו את רוחל'ה שרה: על הדרך עץ עומד, אלי, אלי שלא ייגמר לעולם, שתלתם ניגונים בי

אירחנו את חברינו פאבל קוליג, העומד בראש עמותת "משמרי הזיכרון" הדואגת לשמר את זכר הקהילות היהודיות הנכחדות ואת בתי העלמין ברחבי פולין..

בהיותו לודז'אי, מלידה, מירב תשומת ליבו ניתנת לבית העלמין היהודי בלודז', ולשם תחזוקתו הוא רתם לצידו קבוצה שהולכת וגדלה של מתנדבים מקרב תושבי העיר.
פאבל הציע גם את עזרתו באיתור קברים נטושים והרוסים, ועד עתה עלה בידו למצוא רבים כאלה, וכל זה בהתנדבות שלא על מנת לקבל פרס.
לאחרונה פאבל מארגן סיורים מודרכים בבית העלמין בלודז' ומנחיל לדור הצעיר פרקים מההיסטוריה העשירה של תושביה היהודים של לודז'.

אשרינו שזכינו לידיד נאמן ומסור כזה. הרבה תודות וברכות בהצלחה בהמשך הדרך.

נורית, ביתה של לילי מיטל ז"ל, הקריאה את "שיחה עם נכדי"

שיר שכתבה המשוררת והסופרת הפולניה סופיה קובליצ'קה, אחרי ששוחחה עם לילי מיטל. לילי תרגמה את השיר מפולנית:

שיחה עם נכדי נכדי, מחמדי, אתה שואל אותי: "מה זה גטו, סבתי?" אך אין די מילים בפי לתאר את עברי: שנות דיכוי, סבל, מורא וכאב. גטו - שם בני אדם אינם יצורי אנוש יותר, שם יצר רצחני שולט. צללים של בני אדם מכורבלים מאחורי חוטי תיל מאיימים, מהעולם מבודדים, חופש וכבוד משוללים. היום, אחרי כל כך הרבה שנים אני עדיין מתקשה להבין. וכן אתה, איך תבין ותסביר, שבאמצע המאה העשרים, כאשר התרבות והמדע פורחים, אדם לאדם גורל מחריד ואכזרי מכין. "למה?" - אתם הילדים שואלים, אולי משום שאנו נבדלים באף שונה, מבטא זר או מלבושים שונים. נכדי, מחמדי, תפילה בליבי, שלעולם לא יחזרו המעשים הנוראיים, והמשרפות - שם אנשים וילדים שורפים. חלום, בקשה וזעקה בתוכי מפעפעים: שבדורות הבאים יתנו כבוד לחיים!!!

שמענו גם את מעיין - תלמידה שחזרה מהמסע בפולין, וסיימנו בשירת התקווה.

שנזכה לשנה הבאה!