טקס האזכרה השנתי של ארגון יוצאי לודז' ביום השואה תשפ"ה נערך כמו תמיד ליד האנדרטה לזכר הניספים יוצאי לודז' והסביבה בבית העלמין בחולון.
החזרה הזו, שוב ושוב נועדה להזכיר לעולם לא לשכוח ובמיוחד בימים קשים אלה של מלחמת חרבות ברזל..
את הטקס הנחה מר אורי ויזנברג - יו"ר הארגון שפתח ואמר:
אנו ניצבים כאן כמדי שנה כדי לזכור ולהזכיר, כדי לזכור ולא לשכוח!
|
דן פגיס בשירו "עדות" כתב:
לא, לא: הם בהחלט היו בני אדם:
מדים, מגפיים.
איך להסביר? הם נבראו בצלם.
אני הייתי צל.
לי היה בורא אחר.
והוא בחסדו לא השאיר בי מה שימות.
וברחתי אלין, עליתי קליל, כחול,
מפוייס, הייתי אומר: מתנצל.
עשן אל עשן כל יכול
שאין לו גוף ודמות. |
|
אורי ויזנברג - יו"ר הארגון |
פתחנו באמירת קדיש בציבור מפי מר יהודה וידבסקי , ותפילת אל מלא רחמים מפי בנו, מר אברהם וידבסקי.
|
|
מר אברהם וידבסקי |
מר יהודה וידבסקי - שבקרוב יחגוג השנה 106 שנים,
יישר כוח והרבה בריאות! |
הנחת הזרים:
זר שני: רגינה לרר ואחיה מני גרינשטיין לזכר משפחות אולינובר וגרינשטיין מלודז'. |
זר ראשון: ורד שומלק ובנה בר, לזכרם של סבתא חנה גלברד לבית שוורצבוים וסבא שמואל גלברד |

|
|
ורד שומלק נשאה דברים לזכר בני משפחתה: |
 |
 |
רחל פטרבורג , יפעת והנכד אלעד שרו את השיר: "רוח עצוב".
|
 |
צבי חנוך שטרן - יו"ר ארגון יוצאי זדונסקה וולה דיבר על בני משפחתו הלודז'אים
מכובדיי, בני המשפחות, חברי הקהילה, נציגי הדור השני והשלישי,
אציג את עצמי ממש בקצרה.
שמי הוא צבי חנוך שטרן, אני נמצא כאן היום בטקס החשוב הזה הן כיו״ר ארגון יוצאי זדונסקה וולה, והן כנכד של שורדי שואה עם זיקה עמוקה לעיר לודז - פולין.
למעשה אני ניצב כאן היום, לא רק כנכד, אלא כנציג של סיפור, של שליחות, של זיכרון שאינו מרפה.
אני כאן כדי לספר – ולזכור – את דמותם ופועלם של סבי וסבתי, פרופ’ אליעזר לוטק שטרן ז”ל וד”ר דינה שטרן ז”ל לבית גליקסמן, ששמותיהם שזורים לעד בהיסטוריה היהודית של העיר לודז, ובעיקר – בתקומתה הרוחנית של הנוער הדתי בה, דרך תנועת בני עקיבא.
סבי, פרופסור אליעזר לוטק שטרן, היה איש רוח ומעש, מחנך מהולל, ציוני נלהב, ודמות נערצת. בלודז של שנות ה־30 – עיר יהודית תוססת אך גם מאתגרת – הוא הבין כי לנוער הדתי אין די מסגרות המחברות בין אמונה לעשייה, בין מסורת לעולם המודרני.
יחד עם רעייתו, סבתי ד”ר דינה שטרן לבית גליקסמן – סופרת, חוקרת ספרות, מחנכת, ודמות מעוררת השראה בפני עצמה – הם הקימו את סניף בני עקיבא בלודז, שהיה לא רק מסגרת תנועתית אלא מרכז חינוכי עמוק, חם ומעצים.
זו לא הייתה רק תנועה של טיולים וסיסמאות.
זו הייתה תנועה עם נשמה.
תנועה שדיברה על אהבת הארץ – כשהארץ עוד הייתה רק חלום רחוק.
תנועה שדיברה על תורה ועבודה – כשהעבודה הייתה לפעמים לברוח מרחוב שונא או מאנטישמי בתחנת הרכבת.
תנועה שדיברה על בניין עתיד – כשמסביב העולם התפורר.
סבתי, דינה, לא הסתפקה בעשייה בשטח. היא דאגה לתעד, לשמר, להבין. וכך נולד ספרה החשוב:
“בני עקיבא לודז – לדיוקנה של תנועת נוער בטרם שואה.”
זהו לא רק תיעוד היסטורי – אלא מסמך רגשי, חינוכי וערכי מהמעלה הראשונה. הוא נותן קול לנוער של לודז – נוער שלא תמיד הספיק לממש את חלומותיו, אך ידע לחלום בגדול.
הפעילות שלהם נמשכה עד לשואה. בין אזהרות, פחדים, גזירות וסכנה – הם לא הפסיקו להדריך, ללמד, להאמין. הם האמינו שצריך לבנות נפש בריאה בתוך עולם מתפרק – והאמינו שתבוא תקומה.
לאחר המלחמה, כשהם שרדו ועלו לארץ, הם המשיכו לחנך, להדריך, ולבנות. אבל לודז – תמיד הייתה בלבם. והניצוץ שהדליקו שם – לא כבה לעולם.
אני, כנכדם, חש חובה עמוקה לא רק לזכור את שמם – אלא להמשיך את דרכם. בין אם בלימוד, בעשייה קהילתית, או רק בעצם העובדה שאני עומד כאן היום – חופשי, חי, יהודי, גאה, ובעל זהות – הרי זו התשובה הגדולה ביותר לאויבינו – וזו הירושה הגדולה ביותר מהם.
מי ייתן ונמשיך להאיר את הזיכרון – לא כאבן כבדה על הלב, אלא כלפיד שמוביל קדימה. כי זיכרון בלי המשך – דועך. אבל זיכרון עם זהות, עם עשייה, עם המשכיות – הוא נצח.
יהי זכרם של פרופ’ אליעזר שטרן ז”ל וד”ר דינה שטרן ז”ל – וזכרם של כל בני לודז וזדונסקה וולה – ברוך לעד |
|
בהמשך רחל פטרבורג ובני משפחתה הנעימו לנו בשיר: ילדים של החיים
ילדים קטנים, ילדים גדולים,
ילדים טובים וילדים רעים
את יודעת אמא,
כולנו ילדים של החיים.
והרופא כבר מדבר על סוף הדרך
אבל אני יכול לשים לפחד קץ
עיני פקוחות בשביל לראות את השמיים
בשביל לראות כחול של ים, ירוק של עץ.
ילדים קטנים, ילדים גדלים,
וילדים טובים וילדים רעים
את יודעת אמא,
כולנו ילדים של החיים. |
עיני פקוחות מבלי לראות את השמיים
מבלי לראות כחול של ים, ירוק של עץ
מבלי לשמוע מנגינות יפות כמו פעם
מבלי לראות את הדברים כמו שהם.
ילדים קטנים, ילדים גדולים,
ילדים טובים וילדים רעים
את יודעת אמא,
כולנו ילדים של החיים.
אני נושם, אני חבוק בזרועותייך
אני רואה בך בית חם ומשפחה
ואור בהיר בחלונות שאת פותחת
אני חופשי, אך אין לי מנוחה.
|
בהמשך, אורי ויזנברג ציין את מריאן טורסקי הוא משה טורבוביץ שנפטר לפני כחודשיים, שרד את גטו לודז' ואת אושוויץ. היה עיתונאי והיסטוריון וכיהן כיו"ור הנהלת מוזיאון פולין בוורשה ובהנהלת מוזיאון אושוויץ. בנאומו במלאת 75 שנים לשחרור מחנה המוות אושוויץ ציטט את פרימו לוי שאמר: "זה קרה, ולכן זה יכול לקרות שוב".
מריאן טורסקי אמר: אל תהיה אדיש כשמפלים לרעה מיעוט כלשהו. מהותה של הדמוקרטיה היא שהרוב הוא השולט, אך דמוקרטיה פירושה גם שיש להגן על זכויות המיעוט.אל תהיה אדיש כאשר רשות כלשהי מפרה הסכמים חברתיים מקובלים, שכבר קיימים. היו נאמנים לדיבר ה-11: אל תעמוד מהצד!
כי אם לא תעשה זאת, הרי שלפני שתדע זאת, סוג של אושוויץ יופיע פתאום ויפול עליך ועל צאצאיך!
דוביק פרידליך ואחיותיו דיברו על אביו אפריים פרידליך שציין יום הולדת 96, ואף הקריאו את מכתבו של הנכד החייל עומר.
 |
סיפור של חיים – לכבודך, אבא שלנו לזכר השואה, לחגיגת חייך, ולכבוד יום הולדתך ה־96 אבא יקר , היום, כשכולנו מרכינים ראש לזכר שישה מיליון יהודים שנרצחו בשואה – אנחנו מרימים את הראש ומביטים בך . ביום שבו מדליקים נר של כאב – אנחנו מדליקים גם נר של תקווה . וביום הזה ממש – 24 באפריל – אנחנו לא רק זוכרים את מה שאבד, אלא חוגגים את מה שניצל: אותך. את חייך. את הבחירה שלך בחיים . לא במקרה יום השואה השנה נופל בתוך חג הפסח – חג החירות . כי כמו סיפור יציאת מצרים, גם הסיפור שלך הוא סיפור של תופת – ושל גאולה. של עבדות – ושל חירות. של לילה אפל – ושל בוקר מלא אור . נולדת בלודז‘ בשנת 1929 ,בן רביעי למשפחה חילונית, צנועה ואוהבת . ילד סקרן, יצירתי, חייכן, שלמד עברית בגיל ארבע, אהב לצייר, לשחק, לצחוק – כמו כל ילד . אבל בגיל עשר הכול התהפך . הנאצים פלשו. בתי הספר נסגרו. הגטו הוקם. הרעב, הפחד, חוסר הוודאות – הפכו לחלק מהיומיום . ילד קטן הפך לפועל במפעלי הגטו – מסמרים, צעצועים, מכונות תפירה – רק כדי לקבל צלחת מרק. כי רק מי שעבד – אכל . ובתוך כל החושך הזה – גם רגעים קטנים של אור : מדריך פולני ששלח סנדוויץ‘, חבר שחילק לחם, ואמא אחת – ברכה – שחיבקה אותך וניסתה להזכיר לך מה זה להיות בן אדם . עברת סלקציות, מחנות עבודה, פשיטות . הסתתרת עם המשפחה בבונקר – עד שיום אחד שמעתם את הרעש . הצבא האדום שחרר את העיר. ראית את הטנקים – והבנת: זה נגמר. אתה חי. אתה חופשי. ומאותו רגע – בחרת בחיים . עלית לארץ. פגשת את אמא שלנו, טניה. עבדת, שירתת, הקמת בית . שלושה ילדים. עשרה נכדים. ארבעה־עשר נינים . וכל זה – אתה אומר – זו הנקמה שלך בנאצים . לא בשנאה. לא בנקמה . אלא באהבה. בהמשכיות. בחיים. במקום שבו ניסו למחוק אותך – הקמת שושלת . במקום שבו ניסו לקבור את העתיד – בנית עתיד . ובמקום שבו כמעט נפלת – עמדת. ואתה עדיין עומד. ואנחנו עומדים כאן לצידך, גאים ונרגשים. אתה לא רק ניצול. אתה עד. אתה אבא. אתה סבא . ואתה ההוכחה – שהחיים חזקים מהמוות . היום, כשאתה כאן, בטקס של קהילת יוצאי לודז ,‘ בתוך כאב הזיכרון ובתוך חג החירות – אנחנו מודים . על מה שהיה. על מה שיש. ועל מה שעוד יבוא. כי חירות היא לא רק זיכרון מהעבר . היא משאלה חיה, כואבת, דחופה. והלב שלנו – גם ביום הזה – עם אחינו ואחיותינו שעדיין לא שבו מן השבי . ואנחנו מתפללים ש*במהרה ישובו לביתם*, עטופים במשפחה – בדיוק כפי שאנחנו עטופים בך היום . אז אבא יקר , יום הולדת 96 שמח . תודה על החיים . תודה על התקווה . תודה על מי שאתה . ותודה על שהוכחת לכולנו – שהחיים הם הניצחון.
|
|
|
 |
 |
 |
עירית זילבר דיברה על ויקטור פרנקל - האדם מחפש משמעות
|
נורית - הבת של לילי מיטל ז"ל דיברה על סופיה קופילבסקה שאימה תרגמה את שיריה |
אנא שלחו אלינו את סיפור תולדות המשפחה שלכם למייל LEA8174@GMAIL.COM
סיימנו בשירת התקווה.
|