מכובדיי, בני המשפחות, חברי הקהילה, נציגי הדור השני והשלישי,
אציג את עצמי ממש בקצרה.
שמי הוא צבי חנוך שטרן, אני נמצא כאן היום בטקס החשוב הזה הן כיו״ר ארגון יוצאי זדונסקה וולה, והן כנכד של שורדי שואה עם זיקה עמוקה לעיר לודז - פולין.
למעשה אני ניצב כאן היום, לא רק כנכד, אלא כנציג של סיפור, של שליחות, של זיכרון שאינו מרפה.
אני כאן כדי לספר – ולזכור – את דמותם ופועלם של סבי וסבתי, פרופ’ אליעזר לוטק שטרן ז”ל וד”ר דינה שטרן ז”ל לבית גליקסמן, ששמותיהם שזורים לעד בהיסטוריה היהודית של העיר לודז, ובעיקר – בתקומתה הרוחנית של הנוער הדתי בה, דרך תנועת בני עקיבא.
סבי, פרופסור אליעזר לוטק שטרן, היה איש רוח ומעש, מחנך מהולל, ציוני נלהב, ודמות נערצת. בלודז של שנות ה־30 – עיר יהודית תוססת אך גם מאתגרת – הוא הבין כי לנוער הדתי אין די מסגרות המחברות בין אמונה לעשייה, בין מסורת לעולם המודרני.
יחד עם רעייתו, סבתי ד”ר דינה שטרן לבית גליקסמן – סופרת, חוקרת ספרות, מחנכת, ודמות מעוררת השראה בפני עצמה – הם הקימו את סניף בני עקיבא בלודז, שהיה לא רק מסגרת תנועתית אלא מרכז חינוכי עמוק, חם ומעצים.
זו לא הייתה רק תנועה של טיולים וסיסמאות.
זו הייתה תנועה עם נשמה.
תנועה שדיברה על אהבת הארץ – כשהארץ עוד הייתה רק חלום רחוק.
תנועה שדיברה על תורה ועבודה – כשהעבודה הייתה לפעמים לברוח מרחוב שונא או מאנטישמי בתחנת הרכבת.
תנועה שדיברה על בניין עתיד – כשמסביב העולם התפורר.
סבתי, דינה, לא הסתפקה בעשייה בשטח. היא דאגה לתעד, לשמר, להבין. וכך נולד ספרה החשוב:
“בני עקיבא לודז – לדיוקנה של תנועת נוער בטרם שואה.”
זהו לא רק תיעוד היסטורי – אלא מסמך רגשי, חינוכי וערכי מהמעלה הראשונה. הוא נותן קול לנוער של לודז – נוער שלא תמיד הספיק לממש את חלומותיו, אך ידע לחלום בגדול.
הפעילות שלהם נמשכה עד לשואה. בין אזהרות, פחדים, גזירות וסכנה – הם לא הפסיקו להדריך, ללמד, להאמין. הם האמינו שצריך לבנות נפש בריאה בתוך עולם מתפרק – והאמינו שתבוא תקומה.
לאחר המלחמה, כשהם שרדו ועלו לארץ, הם המשיכו לחנך, להדריך, ולבנות. אבל לודז – תמיד הייתה בלבם. והניצוץ שהדליקו שם – לא כבה לעולם.
אני, כנכדם, חש חובה עמוקה לא רק לזכור את שמם – אלא להמשיך את דרכם. בין אם בלימוד, בעשייה קהילתית, או רק בעצם העובדה שאני עומד כאן היום – חופשי, חי, יהודי, גאה, ובעל זהות – הרי זו התשובה הגדולה ביותר לאויבינו – וזו הירושה הגדולה ביותר מהם.
מי ייתן ונמשיך להאיר את הזיכרון – לא כאבן כבדה על הלב, אלא כלפיד שמוביל קדימה. כי זיכרון בלי המשך – דועך. אבל זיכרון עם זהות, עם עשייה, עם המשכיות – הוא נצח.
יהי זכרם של פרופ’ אליעזר שטרן ז”ל וד”ר דינה שטרן ז”ל – וזכרם של כל בני לודז וזדונסקה וולה – ברוך לעד