איילת זליג הקריאה מספרו של אביה - אברהם אברמק זליג.

נורית, ביתה של לילי מיטל ז"ל סיפרה על אימה בגטו לודז'.

גם אני הייתי שם /   לילי מי-טל  

אוגוסט 1939.  הייתי בת 13 כשביליתי את חופשת הקיץ עם סבתא וסבא שלי בפרשקה. סבא קיבל הודעה מאבא  לחזור מיד ללודז'. חזרתי ללודז'.
ב- 1.9.1939 נגמרה המערכה הראשונה של חיי.  היתה לי ילדות נפלאה.
ב- 7.9.1939 הגרמנים כבשו את לודז'. יום יום גזירות חדשות, איסורים, הגבלות , חטיפות , עינויים, טלאי צהוב ועוד...
בנובמבר 1939 סולקו מבתי הספר כל התלמידים "בני דת משה" – כך כינו אז את היהודים. כמובן שגם אני סולקתי. היה זה ההלם הראשון שהיכה בי.
זמן קצר לאחר מכן סילקו אותנו מדירתנו. עברנו לגור אצל סבתא. זה היה ההלם השני.
המאורעות נגד היהודים בלודז' נמשכו ביתר שאת ובדצמבר  1939 הוכרז על הקמת הגיטו והעברת כל האוכלוסיה היהודית לשטח שנקבע למטרה זו: "בלוטי" baluty   השכונה העלובה ביותר בעיר שידועה בגניבות, זנות ועוני. אבא הצליח למצוא חדר קטן אחד ללא מים זורמים, ללא ביוב וללא מטבח. צפיפות, עוני, רעב, מחלות, גזירות, ומשלוחים למקומות בלתי ידועים.
בתחילה הלכתי לבית הספר שהחזיק מעמד שנה ומחצה בלבד. לאחר מכן עבדתי במפעל כובעי נשים. כעבור תקופה קצרה נסגר המפעל הזה ואז עברתי למפעל לייצור מוצרי עור. החיים בגיטו התבססו על עבודה עבור הגרמנים.
בתקופה זו חליתי בטיפוס. המוות איים עלי אך אני בחרתי בחיים. את החשבון פרעו הורי: הם מכרו את מנות האוכל שלהם על מנת לקנות סוכר להשקות אותי במי סוכר, הדבר היחיד שהיה בהישג ידם כאמצעי היחיד להצלת חיי. הורי חלו ואבא נפטר משחפת באוקטובר 1943.
אביב 1944, אביב של תקווה. נשארתי רק עם אמי החולה שהמשיכה לעבוד. הגיעו שמועות שצבאות סובייטים מתקדמים והם אלה שישחררו אותנו מיסורינו ויוציאו אותנו לחירות, אך קרה אחרת. ביולי 1944 הגיעה הודעה על חיסול הגיטו. הגרמנים הבטיחו עבודה. רצינו להאמין.
ב-13 באוגוסט  1944 שלחו אותנו "לעבודה" מבלי לציין את היעד.
היתה זו הנסיעה האחרונה עם אמא. מסע אחרון בקרון בהמות. סרט אימה. "קבלת פנים" על הרציף באושוויץ בירקנאו היתה טראומטית. קרעו את אמא ממני בצורה ברוטלית. נשארתי לגמרי לבד בתוך הגיהינום.
שבעה שבועות, 8 סלקציות – זו תמצית מאוד צנועה משם.
בתחילת אוקטובר 1944 נשלחתי מבירקנאו עם עוד 600 בנות לצ'כיה, לעיירה אלפשטט, לעבודה בבית חרושת ליצור פצצות זמן.
לאחר ה"הכשרה" באושוויץ לא התלוננו כי הרי "הכל יחסי"...
עד שהגיע "אביב העמים" ובחמישי לחודש מאי 1945 – השחרור!!!!!!!!!!
ביולי 1945 חזרתי ללודז'. אמנם העיר שלי, אך בעצם זרה. רציתי ללמוד ולהתחיל חיים חדשים, אך קרה דבר,  נערים פולנים כינו את חברתי ואותי "הנה שוב היהודיות המטונפות...". המשפט הזה שיסע את הפצע הטרי שעדיין שותת דם.
הלם חדש בלתי צפוי זה, הכריע את דרך חיי החדשה.
התחלתי בנדודים לעבר עתיד בלתי ידוע. הבנתי כי עלי לעזוב את פולין.
הצטרפתי לקבוצת הכשרה כהכנה להצטרפות לקיבוץ בפלסטינה. את הדרך עברנו במסגרת עליה ב'. חלפו 3 שנים מהצטרפותי לקבוצה זו ועד להגעתי לארץ ישראל,  ארץ השמש והתפוזים, כולל "בילוי" של שנה במחנות הסגר בקפריסין. השמש והתפוזים אמנם לא הכזיבו אך שלום ורוגע עדיין אין!!!  אני עדיין מחכה, האם יגיעו?.....ואם כן, עבורי כבר מאוחר מדי.
היכיתי שורשים חדשים בארץ. אך את השורשים הקודמים המולדים, העמוקים והמושרשים שבתוכי לא גדמתי. הודות להם לבלבו ענפים חדשים, צעירים, רעננים שהצמיחו ניצנים ואלה התפתחו ופרחו. הקמתי יחד עם בעלי משפחה לתפארת, וכל זאת הודות להורי שטיפחו אותי באהבה גדולה, אלה שנתנו לי את החיים, אהבו אותי מאוד והלכו בלי להיפרד.

(הכתבה המלאה פורסמה בפולנית בעיתון של פרשקה ב-2005)

שזה ישעמם אותם.

מעת לעת מישהו עוד

יחפור מתחת לשיח

טיעונים אכולי-חלודה

ויעביר אותם לערימת השיירים.

אלה שידעו

מה התרחש כאן ומדוע,

חייבים לפנות מקום לאלה

שיודעים מעט.

ופחות ממעט.

ולבסוף, שום דבר.

בעשב, שכיסה

את הסיבות והתוצאות,

מישהו חייב לשכב לו

עם שיבולת בין שיניו

ולבהות בעננים.

להתקין זכוכית בחלון

ולקבע דלת על ציריה.

זה איננו פוטוגני

ומצריך שנים ארוכות.

כל המצלמות נסעו מכבר

למלחמה אחרת.

את הגשרים צריך בחזרה

ואת תחנות-הרכבת מחדש.

השרוולים יקרעו לגזרים

מרוב הפשלה.מישהו ומטאטא בידו

עוד נזכר איך היה.

מישהו מקשיב

ונד בראש שלא נתלש.

אך כבר בסביבתם

יתחילו להסתובב כאלה,

אחרי כל מלחמה

מישהו חייב לנקות.

סדר כלשהו

הרי לא יתרחש מעצמו.

מישהו חייב להדוף את עיי החרבות

אל צידי הדרכים,

כדי שיוכלו לעבור בהן

עגלות מלאות מתים.

מישהו חייב לבוסס

בטיט ובאפר,

בקפיצי ספות,

שברי זכוכית

וסמרטוטים מדממים.

מישהו חייב לגרור קורה

כדי לתמוך בקיר,